עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

My name tell's everything
חברים
דוןמיכלג'ולמאיהאד;-)
נושאים
האתרים שלי
קומה חדשה בדירה להשכיר
07/02/2014 07:35
Dror
החלטתי לעבור.
הדף החדש שלי יהיה בפייסבוק 
https://www.facebook.com/pages/Peacefull-State-of-Mind/777700802257283
שם החשיפה גדולה יותר, והפידבקים מעניינים יותר.

נתראה שם

0 תגובות
מסיבה על-טבעית
04/02/2014 14:04
Dror
מסיבות


מועדונים. סיגריות. צפיפות. צעקות. מוזיקה גבוהה ורועשת.

בסדר, בסדר, כבר שמענו על כל הדברים הרעים שיוצאים לביטוי "מועדון ריקודים".

אני, ברשותכם, אגע בעומקו של עניין.

 

לכאורה, לחייזר שהגיע זה עתה ממאדים לכדור הארץ, 

היכרות עם מועדון באופן מילולי תישמע לו חוויה מאוד כיפית, זורמת ושופעת קסם ונצנצים.

מוזיקה קצבית ורועשת, אנשים שמתלבשים יפה, ערפול חושים, נשמע מתאים.

 

אני מתיישב על הספה, ב-01:14, לבוש טרנינג, נעלי ספורט נוחים, וחולצה רחבה ורופפת.

השיער פזור, הגוף מקולח ואני מרגיש הכי נעים ונינוח שאפשר. (מה לעזאז...)

את אותו הדבר אי אפשר להגיד על שאר קהל המועדון.

בייחוד על בנות המין הנשי.

קשה שלא להבחין בשעות של הכנה לקראת היציאה למועדון. 

על הליכה מסורבלת ולא נוחה על בישום עמוס לשוכרה, 

על איפור מוגזם שנועד, להסתיר, מה? (את החצ'קונים שלה?)

וכשהיא מבחינה שאני נועץ בה מבט משתהה (איזה פאדחן אתה)

היא עוברת לכמה פסיעות מדודות-מדופלמות ואני רק חושב לעצמי

"אוי ואבוי, ילדה, לא חבל על הרגליים והחזה שלך?"

הם נראים בגטו ורשה, שם, מתחת לבגדים הלוחצים, הצמודים, המנצנצים.

למה? זה לא סקסי לראות אותך סובלת, או מנסה להראות שהכל בסדר.


 

אנשים עם פלאפון, למשל, (למשל)

מדוע אתם באים עם פלאפון למועדון? אתם ברוקרים בבורסה וחולקים מניות? ( 'טצס' )

אוקיי בסדר, בסדר, אל תהרגו אותי, הבנתי, את צריכה להודיע לה איפה לפגוש אותך

אבל שעה וחצי שעתיים במצטבר רק להתעסק עם הפלאפון?

לצורך העניין, עמדתי מולה, מחייך, ואמרתי לה "שלום".

החברה שישבה לידה, הסתכלה עליי וחייכה. 

מה עבר לך בראש? "אוך מי זה נמצא מולי, אין לי כח אליו, אני עם הפלא" 

(ברור תראה איך אתה נראה)

אז הלכתי. וכשחזרתי לשבת, חבשתי לראשי את הכובע-סטייל שלי

והנה מזווית העין אני רואה את חברה שלך מצביעה עליי,

את מסתכלת, ודקות ארוכות שאתן מדברות ומניחות עליי את המבט שלכן.

היה לך מבט "פספוס" שכזה, הרגשתי שאני קצת מרחם עלייך.

מי יודע כמה הזדמנויות כאלו וגם אחרות פספסת.

(איזה חוש-חש אתה, נו באמת)

 


אני עובר מקום, משנה מקום משנה מזל.

הנה שלושה בנות שנכנסו זה עתה למועדון. "יאא וואאעעהה אאאעעע" 

אני שומע אותן צועקות לעבר חבורה קטנה שכבר הייתה באזור הכניסה ורקדה.

הן התחבקו והפנים שלהן זהרו. איזה כיף. מישהו פה נהנה באמת ובתמים.

הן החליפו כמה משפטים בהתלהבות יתרה, זה היה משעשע.

הבחנתי, שרעש המוזיקה גבר על הדיבורים ביניהם אפילו כשפטפטו צמוד לאוזן 

והן התייאשו, חזרו לרקוד בחוסר חשק.  הן לא סיימו את השיחה שלהן זה בטוח. 

רואים עליהן שהנושא עליו החליפו כמה משפטים עוד רובץ בתוכן. (איזה כבד אתה)

נדמה כאילו היה מתאים להן לצאת לאיזה "טראבין" או ל-"קאסטל".

לשבת על בירה וצ'יפס ולפטפט כמו שצריך. באמת להיות עם מי שאת נמצאת שם

 


מבט לכיוון אחר, הנה שתי בנות שלכדו את מבטי. סקס אפיל משהו.

לבושות מנומר, חזיית פוש אפ, איפור וורדרד מתקתק, שיער שחור חלק 

("כוסיות-כפרה")

רקדו באופן סקסי לחלוטין, האחת צמודה עם הגב שלה לחברה שלה, 

מגוננת עליה מפני ציידים פוטנציאלים, ואגב כך חושפת את עצמה לאותם אלו באופן בולט.

הן הסתכלו עליי וכל מה שעבר לי בראש זה: 

"אתן רוקדות אחת עם השנייה, או שאתן מתחילות איתי?" 

ובכן, מכיוון שנעצתי בהן מבט וחייכתי הן נבוכו במקצת וחזרו לרקוד.

יופי, אני שמח בשבילן. (שמע אתה פאדחן)

אבל הן לא רקדו אחת עם השנייה בכלל, עכשיו הבנתי.

הנוכחות האחת עם השנייה היא "סתם" חיזוק. הן זזו באופן בלתי רצוני ובחוסר מודעות

ופשוט זרקו מבטים לכל עבר, הם מחפשות משהו (?!!?) .

מה אתן מחפשות? מישהו? ובכן, לכו אליו, או שתזוזו אחת מן השנייה.

שניים-שלושה גברים עברו שם וחיזרו אחריהן

והן רק ציקצקו בלשון והזיזו את השפתיים בצורת "יאללה יאללה" כלכך בולטת, 

שלא צריך להיות "קורא-שפתיים" מקצועי בשביל להבחין שזה מה שהן אמרו.

מבט של: Excuse Me Bitch

הרגשתי באיזה סטנד-אפ. זה יכול להיות מאוד משעשע לצאת למועדון ופשוט להסתכל.

מדהים כמה דברים מעניינים אפשר למצוא באופן פיכח לחלוטין בהסתכלות

 

(מה יש'ך יאדפוק, אז למה אתה יצאת למועדון?! BUSTED)

אני יצאתי בשביל להיות עם החבר הכי טוב שלי, 

הוא רקדן ויציאה למועדון מבחינתו זה ספורט-פאן

בגלל זה לא טרחתי להתלבש כמו שצריך.

אבל אתם יודעים מה? מתישהו כלכך נהניתי מה- הסתכלות על אנשים, 

שקמתי והתחלתי לרקוד באופן הכי משוגע שיש, מה שבא לי, 

"לזרוק קלאץ" כמו שאני מכנה את זה.

הבעסה זה, שלא ראיתי איך אנשים אחרים ראו את זה, 

איך ה"קהל המקומי" קיבל את זה חבל, זה יכל להיות משהו מאוד מעניין.

 

בהתבוננות עמוקה-מעמיקה, 80% מהמועדון לא מצאו את עצמם.

כן, הם רקדו, חייכו, לבשו יפה, שתו פינה-קולדה ודיאט אשכוליות ובקבוק לא מזוהה מרוסיה.

אבל היה אפשר להרגיש בכל החושים וגם באלו שאנחנו עוד לא מכירים,

שהם לא באמת היו שם, לא התמצאו, לא רצו.

זה הרגיש כמו יום הולדת של גילאי ה-7 שהילדים צמודים להורים, 

ההפתעות על השולחן והמשחקים על השטיח.

"בכאילו", "Wanna Be", אין לי אין לי הגדרה באמת מתאימה ל.. זה.

וה-20% הנותרים? שמעו הם היו מחוקים, אין דברים כאלה. גישוש באפלה משהו.


4 תגובות
בית האי
31/01/2014 20:12
Dror
סיפור

היא לוקחת רגליה אל "בית האי".

מקום בו נשות הכפר התבודדו מחייהם השגרתיים ומצאו השראה.

ולא רק השראה, אלא לידה מחודשת.

בית האי המונה שישה חדרים הוא מקדש נשי מסורתי הקיים כבר 53 שנים.

 

כריס בת ה-26 היא אם חד הורית לשני ילדים.

בעלה נספה במלחמות הדמים בין הכפרים השונים ועתה,

עליה לגדל את ילדיה ולהשכיח את מכאובה.

זאת על מנת לשרוד מבחינה מנטאלית, ולשמר את הכוחות שבגידול ילדים.

משימה שאיננה פשוטה לכל הדעות.

אמש, מריבה גדולה פרצה בסלון ביתה של כריס,

היא הרגישה שהיא מתעמתת חזיתית עם הילד שלה ולא מחנכת אותו.

היא לא מבינה מדוע הוא כלכך אגרסיבי אליה.

מדוע הוא לא מבין את אשר על ליבה.

האין יכול הוא לראות שהיא בודדה, עצובה, ריקה מאושר ותוכן פנימי?

הגישה הרגשית של הילד שלה כלפיה הייתה בבחינת אפס מאופס

דבר שיש לתקן, אין ספק.

 

ראש הכפר ציווה עליה למסור את הילדים למשמורת, ולבקר שבוע ימים ב"בית האי"

מעולם לא הייתה בבית האי ושמעה כי מחולל הוא ניסים

עוד סיפרו לה על ניתוח בעיות ופתרונן דרך עשיית כלום ושום דבר.

מעט אוכל, מעט מים ואין סוף של שעמום.

השעמום בתחילה מפחיד, מדכא עוד יותר

ומתוך דכאון השעמום אתה מתחיל מנקודת האפס

ומשם כל שנותר הוא רק לטפס

לטפח ולהצמיח עובדות חדשות, לקשר אותן לעובדות נוספות

ולרקום תיאוריה שלמה שתעזור לך האישי להבין מה ערכה האמיתי של הבעיה

מהו שורשה האמיתי של הבעיה ולא ענפיה ופירותיה.

או אז סירת הקנו תבוא ותאסוף אותך בחזרה למציאות הממשית של הקוסמוס המוכר.


0 תגובות
סטודנט סטנדרטי
27/01/2014 18:37
Dror
סיפור, מדינה

השולחן היוקרתי, המיוחד, של חדר הישיבות היה מחולק לחלקים.

הפעם נעשה שימוש רק בחלק אחד שלו.

בסך הכל, זו ישיבה של שלושה אנשים.

אנוכי, פרופ' פרץ נשיא האוניברסיטה בכבודו ופרופ' אבנר מרצה בכיר בהנדסת מכונות.

האווירה הייתה מצומצמת ונוחה.

 

"נריה" פנה אליי נשיא הטכניון והעיר אותי באחת.

"הייתי רוצה שתאמר כמה מילים על שיטת הלימוד, בוא ספר לנו קצת מנקודת המבט של תלמיד"

אימצתי את הבעת החושב הטובה ביותר שלי.

אחרי כמה שניות ארוכות של מבוכה בהם הקלדנית תופפה קלות על קלידי המחשב,

פרופ' אבנר הציל אותי בדבריו

"התלמידים נשחקים בשיטת הלימוד הבנאלית, היא אפורה ומשעממת לצעירים בני עשרים פלוס"

"נכון, אבל מה כבר אנחנו יכולים לעשות" הוסיף מנגד פרופ' פרץ.

"ישנו חומר לימודי אותו הם אמורים ללמוד על מנת לקבל את התואר הנחשק.

את החומר ניתן להעביר בצורה נינוחה עד כמה שאפשר במספר שנים 

על פריסה של קורסים וסמסטרים, כשבמשך כל התואר הם מקבלים משוב, 

ציונים על העבודות והמבחנים שהם עוברים.  

כמובן, בשביל לתת להם מדד איפה הם בערך עומדים ומה עליהם לשפר, איפה להתמקד וכו'."

נדמה כאילו פרופ' פרץ שכנע את עצמו.

הוא פלט דברים שנראו כאילו יצאו מהלב ומהרגש ולא מהשכל הישר.

"תראה" פתח פרופ' אבנר "אני נוטה להסכים איתך,

אבל משהו אומר לי שיש כאן משהו שהוא לא כשורה"

"מה זאת אומרת לא כשורה" התפרץ פרופ' פרץ.

"רק רגע, תן לי לנסות להסביר" הוסיף אבנר בנועם וברוך 

"אני לגמרי מסכים איתך, אבל בוא נשים לב לנורה האדומה שדלוקה כבר שנים.

הם נשחקים מסיבות מסוימות שאנו צריכים לחקור בשביל למנוע סטודנטים נושרים..."

מיד הגיב לו פרץ בתנועות ידיים זריזות "כמובן, אבל מה..."

השיחה בין אבנר לפרץ גרמה לי להתעורר. 

להגיד משהו שלא הייתי חושב שנכון להגיד עד לאותו רגע שהרגשתי בנוח. 

"אני יכול להגיד משהו?" התפרצתי. פרץ ואבנר תלו בי מבטים.

'תלו בי מבטים',  לראשונה הבנתי למה כוונת הסופרים כשהם מספרים על "תליית מבטים".

זה די מובן עכשיו.


בשתיקה הקלה שעמדה באוויר עוד נשמעו התיפופים האחרונים של לינוי הקלדנית

במחשב הנייד שלה. כחכחתי קלות בשביל להפגין כבוד ועדינות וכך אמרתי.

"אבא שלי תמיד אמר שיש לי ראש לעסקים, הוא אמר שאני מנהיג טבעי, 

זה מתאים וזה גם מכניס כסף, אז הלכתי ללמוד מנהל עסקים 

הצטיינתי בלימודים בזכות השקדנות שלי.

שקדנות, הווי אומר הידיעה כמה אני משקיע בלימודים וכמה לא. 

מהם היעדים שלי ואיך אני מנצל טוב את הזמן בשביל להצליח בקורסים ובכלל בתואר." 

נתתי להקדמה לחלחל אליהם באתנחתא קצרה שביצעתי 

ואולי גם בשביל להתחשב בלינוי. אני מדבר מהר הרי.


כיוון שלא הגיבו ועברו למצב קליטה גבוה, המשכתי.

"צלחתי בהצטיינות את התואר במנהל עסקים וכלכלה, 

בעקבות שקדנות שבאה מבית הספר, ובעקבות כך שידעתי לסדר את הזמנים, 

בין עבודה, להשקעה בשיעורי הבית, ללימוד לפני מבחנים, סופ"שים..."

פרופ' אבנר קטע אותי "אנחנו מוסד אקדמאי, 

איך נחנך תלמידים להשקעה, חריצות ומשמעת עצמית?"

"זה לא העניין" הפטרתי בפניו וסימנתי לו עם היד שיחכה להמשך דבריי, 

עכשיו אני לגמרי בתוך זה.

"אחרי שסיימתי את התואר ניגשתי לתעשייה וחיפשתי דרך להצליח.

נעזרתי בעסקי שיווק קטנים, קיבלתי המלצות והייתי בקשר עם כל מה שקשור לסטארט-אפים, 

מיתוגים, שיווקים ועסקים קטנים.

מהר מאוד השתעממתי"

על הבעת פניהם של אבנר ופרץ ניכר שהם חצי מופתעים חצי אולי מאוכזבים.

"כיוון שהשתעממתי, לא הצלחתי בתחום,

לא הצלחתי להשתלב בתעשייה העסקית וזה גם לא עניין אותי,

ואז נקלעתי לתקופה קשה.

תקופה בה אני לא מכניס כסף וחשבון הבנק שלי מתחיל לגלוש לכיוון המינוס

בעוד אני משכיר דירה עם בת הזוג

מה עושים שצריכים כסף מיידי עכשיו וקליל? עובדים בעבודות מזדמנות.

וכך, אני, מצטיין תואר ראשון למנהל עסקים וכלכלה 

מצאתי את עצמי חוזר למוסך של דוד משה בו עבדתי לפני הצבא 

ועושה את האלפיות הקטנות שלי בחודש".

הפסקה קלה, שלושתם נעצו בי מבט קשוב שנשבר בקריאה קלה של פרץ, 

"בבקשה, תמשיך".

מאוד חשוב לי לשתוק ולתת להם להגיב, אני לא אוהב להשליך דברים וללכת.

אני אוהב שזה מתפתח לכיוונים אחרים, גם לכאלו שלא תכננתי בתחילה, המשכתי.

"במוסך לא עשיתי כסף, אבל בהחלט נהניתי, מאז ומתמיד אהבתי מכונאות.

כל קרוביי תמיד הניאו אותי מלחשוב על קריירה שכזו,

'אין בזה פרנסה', 'זה סתם ברירת מחדל' ועוד.

אבל היום אני מבוגר יותר, כבר לא אותו חצוף שחסך כל חופש גדול 

בשביל לבזבז בבת אחת את הכל.

והנה, במוסך, מתוך הנאה ותשוקה למקצוע 

התחלתי לבצע עבודות ופרויקטים שדוד משה הביא לי.

יום אחד מוסכניק אחר שבא להתייעץ עם דוד משה ראה אותי עובד, 

ראה את הניצוץ והכבוד למקצוע

חבר שלו לקח אותי כשותף משני אצלו במוסך.

ואז נתקלתי בדברים שמאוד הייתי רוצה להתעסק איתם אבל לא היה לי את הידע.

מה עושים שאין ידע ויש אהבה? הולכים ללמוד. כי באמת רוצים."





"הציונים שלי כאן, בפקולטה להנדסת מכונות לא בשמיים, אני יודע.

ואני גם לא מתייסר כלכך מהעובדה הזאת. באמת." פרופ' אבנר חייך אליי בהבנה.

"לא משנה לי אם אצטיין או לא, כי אני באמת רוצה ללמוד.

אני חותר למידע ושותה לרוויה כל הרצאה, מגיע לשיעורי בונוס 

ומעורה מאוד בכל מה שקורה בדף הפייסבוק שלנו. כי זה באמת ובתמים מעניין אותי

הציונים לא חשובים לי ולא מפריעים לי בכל דרך שהיא.

כשקיבלתי 100 בבחינה קשה בתואר במנהל עסקים הייתי ממש שמח ונכנסה בי תחושה אופרטיביות

כשאני מקבל 100 בבחינה בהנדסת מכונות, זה לא מזיז לי, לא לטובה ולא לרעה.

הציונים, לדעתי, צריכים להיות בשביל האוניברסיטה בתור סטטיסטיקה כלשהי או מעקב כזה ואחר

לא בשביל התלמידים. הם מפריעים לתלמידים." נשענתי לאחור והשפלתי מבט למטה מעט.

דבר שסימן לפרץ ואבנר להגיב.

"או-קיי, אתה רוצה להגיד לי שלחלק ציונים זה טעות?" שאל ברצינות מעוינת-עוינת פרץ

אבנר רק הביט בו בשעמום של חוסר הסכמה.

"זה בחיים לא יקרה" הוסיף פרץ וזרק מבט כדי לבקש הסכמה נוספת מאבנר, דבר שלא קיבל

"כחלק מהתפקיד שלנו אנחנו מחויבים להעניק לתלמיד בכל רגע נתון ציון, 

משוב, ביקורות, זאת על מנת שהתלמיד יקבל פרספקטיבה על מצבו הלימודי"

עכשיו היה תורי להתפרץ "הפרספקטיבה הזאת מפריעה" הנושא נכנס לרגשותיי האישיים ממש.

היא מפריעה לי כסטודנט.

במידה ומרכז אקדמי ובכלל מרכז חינוכי כזה או אחר לא יעניק לתלמידים שלו ציונים, 

התלמידים לא ידעו כמה הם מקבלים ואיך ההתקדמות הלימודית שלהם, 

מה שיקרה הוא שחצי כיתה תשתעמם כי היא מרגישה חסרת אונים שהיא לא מקבלת משוב.

אותם תלמידים, מוצלחים או לא, הם אלה שלא אמורים ללמוד את המקצוע.

אין להם תשוקה למקצוע ולכן לא אמורים הם להיות שם בין אם הציונים שלהם גבוהים או לא.

תחשוב על כל אותם אי אלו שנמצאים ברגע זה ממש בתעשייה "בכורח הנסיבות" ולא מרצון אישי.

לא משנה כמה הם מקבלים לחודש או שנות הוותק שלהם, הם לא אמורים לעבוד שם.

עם הזמן הם ישתעממו ממה שהם עושים והתעשייה תקבל רק זוהמה ממה שאותם אלו ייצרו

עצם העובדה שיש פופולאריות למקצועות מסוימים, או אי פופולאריות, 

מייסרות אותי וגורמות לי להזדעדע ביני לבין עצמי.

המושג "ביקוש מול היצע" הוא נורא ואיום, גורם לאנשים להיות 'מתים-חיים' 

ואותנו הצרכנים להתאכזב ולקלל כמעט כל דבר במדינה הקטנה שלנו." 

הרגשתי צורך לשתות מים.

דבר שסימן לי כי אולי הייתי צריך לשמור כמה דברים בבטן.

"אתה אומר דברים חריפים" סיכם פרופ' אבנר בעודו מסתכל עליי במבט צידי מהוסס

באופן מפתיע-לא-מפתיע אסף נשיא הטכניון פרץ את הדפים שהיו מונחים לפניו, אולי בזריזות יתרה

"הישיבה הזאת נגמרה, למדנו הרבה" סיכם, ואז עצר לרגע הכל והישיר בי מבט

"אני מקווה שעוד ניפגש"

2 תגובות
שוטי שוטי נשמתי
26/01/2014 07:34
Dror
סיפור, משלים

אני מדליק את הנר האחרון ומתיישב על רצפת העץ.

חריקות עץ. מאז ומתמיד אהבתי את רעשי חריקות העץ, היה בהם משהו מרגיע וסמלי.

סימן שאני בחיים, סימן שהאוניה שלי עוד בחיים.

אני עוצם את עיניי ומאפשר לחושים האחרים להתחדד, פסיעות כבדות במורד מדרגות, מי הפעם?

"אוי, קפיטן !" מאגינה לעולם לא יוותר לי, הא?

"מה בפיך," 'אחמ' אני מכחכח בגרון שלא נעשה בו שימוש למעלה מ20 שעות.

"אהה, כבר למעלה משבוע אנחנו בבטלה ריבונו של פוסידון, מהן פקודותיך?"

"עוד יום חופש, מאגינה, עוד יום חופש" אני מהמהם

"ארר, טוב לנו מותנו מחיינו קפיטן, הב לנו מעש ולא, נאבד!"

"לכו תאבדו, אם כן..." אני אומר בבטלה.

מגינה פולט כמה קללות אבל אני בוחר להתעלם, הוא די צודק, למען האמת.

לצוות 'פרוסט-מורן' הנועזים חסר האקשן, אש הלהבה היוקדת בתוכם.

חסר להם מטרה, יעד, הרפתקאה.

ואני? אני בודד. ורק הבדידות ממלאת לי את תחושת הבדידות הזו...

כבר למעלה מחודש שלא הפלגנו, פשוט נתנו לרוח ולמזג רוחו של אלוהים להעניק לנו חוויות.

והחוויות בחודש האחרון היו לישון לקום ולהתקוטט אחד עם השני.

אבל הפעם משהו מרגיש לי אחרת, מתוך הבדידות תגיע מטרה.


אני עוטה על עצמי את חלוק העור הבלוי, הכובע המשולש ומוותר על המדיטציה של הבוקר.

אני עולה מחדרי אל הסיפון ומגלה 2 אנשי צוות חסרי מנוחה מביטים בי מבט זועף ומאוכזב

ושאר הצוות, פשוט בטלים ועצלנים.

אני מהלך לכיוון ההגה, יודע שאחריי נעוצים מבטים כאלו ואחרים.

"אוי קפיטן!" נשמעה צעקה צווחנית מלמעלה.

ביין צועק? אני מסיט את הראש למעלה בבהלה כזו שגרמה לצוואר שלי להתפס מעט.

"ביין! מה אתה רואה ביין?!" מייד המולה.

אנשי הצוות קמו על הרגליים והתחילו להתגודד סביב עמוד התורן, 

עליו עמד ביין עם המשקפת ודיווח בצעקות:

"אדמה קפיטן, אי ירוק וגדול עם מגדל במרכזו !"

הצוות צהל והריע "הההאאא".

ההגאי סובב את האונייה לכיוו שביין פקד עליו. 5-7 אנשי צוות הורידו מפרשים, 

אף אחד לא שאל את הקפיטן להוראות.

הם הורגלו למצב שייט אוטומטי ועליי לחנכם מחדש, או אולי עדיף להם ככה ?! 

אני עומד במקום מחייך חיוך מטומטם כשמחשבות חדשות צצות בראשי, 

הן מהמצב שהיה עד לפני כמה שעות, הן מההחלטות שאני מקבל ברגע זה לגבי הצוות שלי 

והן מהציפייה להרפתקאה הנועזת החדשה.

האם אויב, ידיד, אוצר יהיה על האי? מי יודע.

ובכל זאת, אני קפיטן ולכן חילקתי הוראות שכבר אנשי הצוות ביצעו ממילא:

"הכינו נשקים, קפלו ציוד למחסנים, מינימום על הסיפון, מקסימום ניפגש בים"

הצוות צחק. אני חייכתי, מגיע להם סופסוף להתרענן, הם לא אשמים במצב הנפשי האישי שלי.

לצוות שלי יש תבנית מסוימת, חינוך מסוים.

הם הגיעו מעולם של חוקים ומסורת.

חודש ימים התכנסות וריחוף נפשי, משמעות הדבר חילול החיים עצמם.

אני והם שונים, ואנחנו ביחד, על אותה הספינה.

אצטרך להשלים עם העובדה ולהתנהל איתם.

 

שריקה. חבטת מתכת בעץ. הגוף שלי מרחף במהירות ומוטח בדופן הסיפון העליון בכניסה לחדר.

אני מוטל על הרצפה, מתכופף קלות והחור הענקי שנפער באונייה וחצה אותה לשניים, 

גרם לי להבין שאנחנו במלחמה.

האי, המגדל, אויב הוא שהשמיד באחת את הספינה שלי וקרע אותה לגזרים.

חתיכת הספינה הבצועה עליה הוטלתי התנדנדה עם הגלים הגועשים.

החלקתי על הסיפון בשיפוע אל עבר המצולות.

שניה באוויר ואז מכה מהמים. הם קפואים אבל אני חם מבפנים.

התעשתי. הצלחתי להוציא את הראש מעבר לקו המים ולהאחז בחתיכה של עץ.

הספינה צללה במהירות.

התחלתי לשחות אל עבר האי , המים הפכו רדודים במהירות מוזרה.

אני חזק, שחיתי מהר, אני מנופח.

צמחו לי כנפיים בכאב ממותן. אני מרגיש אותם, שלפתי את החרב הלבנה מהנדן

מסית את שערי הארוך לאחור ומשנס מותניים. 

ביד שמאל החזקתי מאזניים גדולות וקלות מנחושת

אני רץ, וגלי מים מאחוריי נישאים לגובה

המגדל החשוך הואר עמומות.

אני רץ והאדמה רועדת תחתיי

אני כבר לא קפיטן. זה מה שבטוח.



0 תגובות
שום מילה לאכול
26/01/2014 01:56
Dror
כתיבת שירים

אישה קטנה ומגמגמת,

לשון קטועה מרובת כאב.

גם משה רבנו היה למגמגם.

ארורים הגחלים שגרמו לו לגמגם,

אבל בדייסה של האישה אין שום גחלים.

הדייסה בכלל לא חמה, היא קרה.

בואי תאכלי!

תסתכלי עלי עכשיו, הוו, כן

תני לי לראות אם ירד הכתם,

לא הוא לא ירד.

כמה מילים היא יורה בדקה,

כמה משפטים בשעה.

לבחור כמה בפינצטה ולהרכיב משפט.

לנפות כמה, להחסיר,

להעלים את מה שהאוזן לא רוצה לשמוע.

כמו יריות ספורות שנפלטו מאקדח,

מול תת מקלע בלתי מנוצח.

קרב אבוד מראש.

חיבור כושל, קצר.

השיחה מועברת למשיבון הקולי,

הודעה רשומה, בלתי קולית.

מילים מחוברות, על הצג צרובות.

0 תגובות
מה קרה למוזיקה ?
19/01/2014 14:00
Dror
מוזיקה

ספרד // בילבאו // 1972

 

שלום אני קרלוס, בן 27, אדריכל

התחביב הגדול שלי מאז שהייתי קטן הוא לפרוט על כלי נגינה ובעיקר על הגיטרה הקלאסית.

זה מספק ללמוד שיר חדש ולנגן אותו במדורה עם חברים

ככל שגדלתי ומצאתי את מקומי בעולם בזכות לימודי האדריכלות 

היה לי יותר אנרגיות ומשאבים לעסוק בניגון הגיטרה, 

בתחילה הייתי לומד בבית מחוברות נגינה, 

ואז הייתי יושב עם חברים שהם קצת יותר מקצועיים ממני 

ולבסוף אחרי הרבה מאוד שנים למדתי שאפשר גם לאלתר ולעשות מוזיקה משל עצמך

הייתי קורא מכתבים יפים ופיוטיים ומנסה לנגן אותם בכל מיני לחנים

חברים שלי אמרו לי שאני עושה עבודה מצוינת, אז השקעתי מעט כסף בגיטרה, בציוד להקלטה.

מעולם לא ראיתי בנגינה פרנסה 

אבל התבקשתי להופיע בכל מיני בארים ופאבים, 

שמעו אפילו יצאו לי כמה מספרי טלפון של בחורות מעניינות.

יש לי כמה שירים עם חברים והלחנות מקוריות שלי, אפילו יש קסטות

אבל רוב השירים הם לא אוהבים, הם אומרים שזה מיוחד מידי בשבילם, בסדר גמור. 

הלוואי ואמשיך לעסוק במוזיקה עד שלא אוכל לפרוט יותר באצבעותיי.

מוזיקה זה נשמה.


ארה"ב // יוסטון // 2009

 

שלום אני דיאנה, בת 25, מלצרית

התחביב הגדול שלי מאז שהייתי קטנה הוא קלידים ובעיקר אורגן קלאסי.

זה מספק ללמוד שיר חדש למגן ולשיר אותו בקולי קולות בחדר.

כרגע אני מלצרית ואין לי ממש כיוון בחיים, סיימתי קולג' והציונים היו לא משו, 

רציתי להתחיל להתעסק עם איזשהו כיוון לחיים ומוזיקה נראתה בעיניי הבחירה הקלאסית ביותר.

מגיל 16 הייתי שנה אצל מורה מקצועית לקלידים ופסנתר וסבתא קנתה לי הפתעה ליום הולדת

 אורגן קלאסי איכותי של יאמהא.

חברות שלו אומרות שיש לי קול כובש והנגינה שלי מצוינת

 אז החלטתי שאני רוצה לפתח את זה, לחתום חוזה ולהוציא דיסק ראשון שלי.

כותבי שירים, מלחינים, הפקות, אולפנים, כל זה עולה הרבה מאוד כסף.

וויתרתי על טיולים עם חברות ואני עובדת כבר כמה שנים בעבודות מזדמנות כדי לחסוך לזה.

אני ממש מאמינה בעצמי וביכולות שלי וכניסה לתחום המוזיקלי מבחינתי זה מאסט.

אמא שלי אומרת שמוזיקה זה לא מפרנס 

אבל מהמקום שלי כל הגדולים הגיעו ורק בעזרת האמונה אני אצליח.

חוץ מזה שאורגן, מוזיקת פופ, אלקטרוניקה, 

זה דבר שממש זורם במיינסטרים הגלובאלי והסיכויים שלי טובים.

תאחלו לי בהצלחה. 



אז מה קרה למוזיקה ?

0 תגובות
תסתכל בקנקן, הבט לתוכו
18/01/2014 12:38
Dror
זוגיות

יש אנשים העשויים מברזל ואבן ואינם מודעים לעצמם.

הם אינם מודעים לכך שהם נוקשים, אדישים,

לא מבינים מהיכן כל ההסתייגות מהם ומדוע הגזענות?

לעתים הם באים לידי ביטוי במחוות גופניות ובחוסר תקשורת,

ברוב המקרים, הם פשוט חסרי כל אמפתיה ואדישים לסביבה.

הם אינם אשמים.


כל העניין הזה הוא אפקט מראה אחד גדול.

אתה מכיר אדם כזה, אתה מנסה להתחבר אליו

אתה מבקש שיפתח בפניך את חדרי ליבו

ויגלה את האני הפנימי שלו,

ואז מתעצבן על עצם הווייתו ברזל ואבנים.

וברגע שאתה מתעצבן ואומר נואש, אותו סגור ומסוגר,

סוגר על עצמו אף יותר.

ומה אנחנו מקבלים? מלאך, בעל עוד שכבה של אבנים וברזל.

אין על מה להתעצבן.

אינך מרגיש אבל אתה עוזר לו,

אתה בתהליך וכך גם הוא, אתה מתקן אותו.

אתה, בעצם קיומך וסבלנותך,

מאפשר לו לפתוח את חדרי ליבו ולגלות את עצמו באמת.

בלי כל המגננות האלה שפיתח בזכות הטכנולוגיה שלהיום.

מאחורי מסכי אייפון ואפליקציות,

מאחורי לבוש מהודר ושפה סלנגית קצרה,

מאחורי אבן ברזל, פח ומתכת.

 

סיפוק עצום להיות עם אחד כזה,

שאף אחד לא מסוגל להיות איתו באמת,

ולתת לו אט אט להתקלף, להישבר.

לתת לו לפתוח את מנעול נפשו, להיכנס.

לתת לו לדבר, להקשיב, שיתפרץ.

לגלות מלאך,

שהתחבא והסתתר כל השנים הללו מאחורי סורג ובריח

כתוצאה ממציאות קשה ומלוכלכת שהעולם הציב לפניו

במשך הרבה מאוד זמן.

לגלות אישיות ולהבין,

שטוב מאוד שהתחבא כך כל השנים

מפני כל רוצחי הישויות הרעים האלה

שאורבים בכל פינה בעולם המודרני הזה, מהשדים הללו.

להפנים את העובדה שזכינו בסובלנות ובהבנה כלפי אותו אדם

ושלמעשה, בסופו של דבר, הרווחנו.

נתינה וקבלה היינו הך. נתינה וקבלה מקיימים אהבה.

 


3 תגובות
מכשף
16/01/2014 08:36
Dror
כתיבת שירים
רגע אלוהים, ולאחריו שטן
כמה עוד נקלל את שמברכים,
באותה עת ובאותה שעה, אלפים המונים.

משפחה הרוסה, קטף בטרם עת,
ובאחרת ליטף, ריפא נגועים.
בבקשה תיגמר!  
ועכשיו, קצת, תישאר,
כאוס בתוך סדר,
הזמן הוא מכשף.

0 תגובות
הילד שהלך לאיבוד
14/01/2014 12:12
Dror
סיפור

אני יורד מהאוטו בקפיצה.

שחררו אותי מבית הספר, שלושה שיעורים מוקדם מהצפוי.

יש לי אמא כזאת מגניבה, בטח אמא ואבא תכננו יום כיף בסופר לנד, או טיול שטח,

ולכן הם שלחו את דוד שלי כדי לאסוף אותי.

כלהדרך מבית הספר הייתי נרגש, כשהגענו לא שאלתי אותו יותר מידי שאלות.

הוא היה עייף ומצוברח, לא רציתי להציק לו, הוא נשאר לשבת במושב הנהג.

ידו האחת מחזיקה את מכשיר הפלאפון, וידו השנייה משפשפת את עיניו בעיוות פנים קל.

לא הגענו הביתה, הגענו לבית של דודה כנרת, אבל הכל מצוין כשזה לא בית הספר.

קיפצתי מהאוטו וראיתי באופן מפתיע את יוסי חבר של המשפחה מעשן סיגריה.

מה הוא עושה כאן? חשבתי לעצמי.

אולי הוא בא לבקר, מה אכפת לי בעצם.

"מה שלומך קטן?" הוא שאל בקול העבה שלו.

"בסדר, אני הולך לעשות כיף חיים" שיתפתי אותו.

הוא הגיב באופן קר שעצבן אותי, כל המבוגרים מעצבנים אותי.

דילגתי בשביל הכניסה של הבית ומרוב התרגשות,

לא הפריע לי שתיק הגב שלי חבט בעורף עם כל דילוג.

נכנסתי הביתה והייתי קצת מבולבל.

כל הבית של דודה שלי היה מלא בבני משפחה ומכרים, שולחנות עמוסים בכל טוב,

הרבה דיבורים ורעש. מישהו תפס את ידי ושאל "מה נשמע" בחיוך מזויף של מבוגר לילד.

עניתי "בסדר" בקול מאוד מהוסס.

"בוא, ניקח אותך לחדר ותמתין לאמא היא עוד מעט מגיעה בסדר חמוד?"

למה הוא מאלץ את הקול שלו?

"בסדר" שוב עניתי, באופן קצת רוגז אפשר לאמר. 'אוף למה אמא ואבא עוד לא פה'.

הכניסו אותי לחדר שינה קטן, היי זה החדר של מעיין בת דודה שלי.

נכון אני מזהה, אני אוהב אותה אולי כולם יבואו איתנו ליום כיף הזה?!

איזה מדליק יהיה !

התיישבתי על המיטה והוצאתי את קלפי הכדורגל מהתיק, אני אשחק בינתיים.

לאחר כמה דקות אמא נכנסת לחדר. "אמא !!!" אני צוהל משמחה.

 

עוד לא ראיתי אותה ככה.

קטנה, שברירית, אפילו למימדים שלי בן ה-5, חלשה, חלושה

"לאבא קרתה תאונה בעבודה, נפלה לו על הראש אבן מאוד גדולה" היא ייבבה

"בסדר,מי זרק עליו אבן? נראה לו מה זה ואבא יקום" עניתי בהתפרצות כעוסה ומבולבלת.

"לא חמוד, אבא לא יקום יותר"



3 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 13 14 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
קצת על הבלוג

שלום, אני דרור בן 23 מרחובות.
אני כזה אחד, שיש לו הרבה מה להגיד על מספר לא מבוטל של נושאים
תוכלו למצוא כאן די הרבה נושאים שרובם נוגעים בי אישית
יחסים ואהבה, שירה, פסיכולוגיה, דת ועוד.
ציטוטים נבחרים
"אם אלף מילים לא יפיחו תקווה,
תראה מה שתיקה אחת שווה"

"אל תענה תשובות חכמות,
תשאל את השאלה הנכונה"

"לא מזלזל בלב, אבל עדיין,
המח מעליו"

"הכל טוב במינון הנכון"
הרשימה שלי
# להיכנס למערכת יחסית אמתית.
למצוא אותה, את האחת הזאת.

# לעצב ולשמר את הגוף לו כלכך חשקתי
לא חובה קוביות, חובה בלי כרס

# ליצור הכנסה קבועה ויציבה.
כזאת אחת שתשאיר את כל המקום שבעולם לתחביבים שלי.

# ליצור את הפינה האישית - דירה, רכב.

# להכין את אחד השירים שלי ליצירה מוגמרת
הכוללת עיבוד פזמונאי, לחן, ביצוע.

# לטייל בחו"ל יותר משבועיים עם נתי.