חשבון נפש על אותם אנשים אנונימיים שנפלו קורבן לזוועות הנאצים לפני 76 שנה לערך.
ובכל שנה לא מצאתי עדיין נקודת חשיבה אחידה, יציבה, שתצליח לשכנע אותי:
איך ריבונו של העולם ישנם אי אלו ששרדו.
מילא שרדו את מחנות ההשמדה, מילא שרדו את מחנות הרעב.
מילא שרדו קור התעללות פיזית נפשית הליכות של ימים.
מילא שרדו את מחזות האימה של בני משפחותיהם נקרעים לאלפי גורמים.
איך בנאדם מצליח לשמור על ציפור נפשו תקינה דיה כדי להמשיך לחיות
פסיכולוגית הבנאדם צריך להיות שבר כלי, צריך להתמוטט, להתאבד.
ולא רק ששרדו - הם בנו את המדינה, נלחמו עליה נגד מדינות ערב - הם ניצחו
הם הולידו ילדים והצליחו לחנך אותם להיות ההורים שלנו.
לא נתפס, לא מצליח למצוא אדם או מכונה שתסביר לי איך כנגד כל הסיכויים זה קרה ?
אותם זקנים שהגיעו לסוף דרכם ואט אט אחד אחרי השני עוזבים את העולם הזה ונפרדים מאיתנו
נפרדים בחיוך מסופק על ההצלחה הגדולה של החיים שלהם - להקים בית משפחה ומדינה יהודית בארץ ישראל ארץ הקודש.
השנה נקלעתי לקו חשיבה שונה ומיוחד משנים עברו.
השנה הקדשתי פחות מחשבה על חשיבת ה"לא יאומן" כשראשי פינה מקום לתקווה ואיחולים.
תקווה ואיחולים ציפייה ותחינה שהדור הבא, הצעיר ממני שרוקם עור וגידים נפשיים, מתבגר מנטלית ומבשיל לעולם
לו יהי, שגם הם כמוני, יזכרו לעד, יעריכו יוקירו, ישמעו את אגדות השואה, את הסיפורים המצמררים
ושגם הם יעטפו ברגשות דומות כמו אלו שלי לאזכור השואה
בגרות והבנה אחרי שני עשורים
דמעותיי בצפירה אינן עצבות ומכאובים
חיוך על פניי ועיניי בוהקות
גאווה לאומית זיכרון לדורות
דמעותיי בצפירה אינן עצבות ומכאובים
חיוך על פניי ועיניי בוהקות
גאווה לאומית זיכרון לדורות
;){kind=link}