משהו מלחיץ ומוכר מתרחש, בזמן שאתה פוגש מישהו רחוק כלכך שכלכך אהבת.
כמו חומר כימי שמתערבב בגסות ומהירות עם מים תמימים.
אני עובד, ואיתי מנהל העבודה.
ומכל הבתים בעולם, מכל המקומות אליהם אנחנו צריכים להגיע - אנחנו מגיעים אליה.
ויש פחד פגישה ראשונה אחרי שנים, לחץ מה האחר יחשוב ויעשה.
שנינו נרגשים ומפוחדים וזזים באי נוחות.
ברגע כזה, בצורה מוזרה, אני אומר: "מזל שיש לה חבר"
כי הוא עמד שם וניסה לגרש את המתח באוויר, חמוד..
אמר לי שלום, נשק לה על המצח, ניסה לחבר ללא הצלחה, קו שהתנתק ונקרע
מנהל העבודה עסוק וטרוד, מפשפש בציוד ולא שם לב למתרחש.
החבר שלה לוחץ לי את היד ומחייך מלאכותית, מזויף משהו
ולאט לאט אנחנו מתקרבים, בוחנים, כדרך בעלי החיים
האם לא נותר רגש ופרפרים?
וכבר לא, זה סתם פרי הדמיון שתעתע בנו, אנחנו נשענים במרפסת, ורוח מלטפת.
היא נועצת בי מבט, פרפר מגיח בתוך הבטן, ומיד אני מחסל אותו, שישתוק, שלא יעז.
"מה נשמע" אני שואל בקול מקוטע
"התגעגעתי" היא עונה בבטחה
הקול המוכר, במילה אחת, מקפיצה שנים על הרגליים של זיכרונות וחוויות
רוצה לשכוח, מסרב להרגיש
והנה האחים הקטנים, והאמא הצחקנית וריח בישוליה הכל-כך מוכרים
והנה ארון הספרים המט לפול, והנה החדר שצבוע בכחול
עולם כלכך פשוט לעין בלתי מזוינת, בשבילי זה לשחות בים מריר של שמחה
כלכך השתנה, וכלכך נשאר אותו דבר
עוד עגיל באוזן שמאל שלה, אח שלה עשה קעקוע
אחותה הקטנה הרזתה בטירוף ואבא חזר בשאלה
כלכך השתנה, וכלכך נשאר אותו דבר
קול מרחוק מעיר אותי משינה, עדיין מוקדם אפשר לחזור לישון
ומשהו צובט בלב, לו רק הייתי נשאר, קצת יותר, גם אם זה חלום
לא כדאי לחשוב כך, זה אסור, זה מזיק
;){kind=link}