זו פעם ראשונה שכלכך הייתי כמהה לחיבוק שלך.
שלך בלשון זכר. כי החיבוק שלך יחודי.
לחבק אהובה מתלווה עם סימן שאלה וחוסר מודעות.
כי כבר אי אפשר לחבק סתם ואי אפשר לחבק בגלל שאתה אוהב.
או כועס או רוצה לברוח או רוצה לשיר או רוצה לחבק.
אי אפשר לחבק אותה כי אני רוצה לחבק. צריך תירוץ וגם סיבה.
זו פעם ראשונה שהרגשתי כלכך חלש.
גם שינה ושינה פעמיים, לא יכלו להעביר את דעתי מהעניין.
משקיעת המחשבות הנוראה והאיומה.
מסקנות חד צדדיות אולי ? זה לא משנה. זה כבר גדול מידי.
איך הייתי כלכך מטומטם? למה לעזאזל חשבתי שיש דבר כזה.
בחורה, שאפשר לחיות איתה בלי כל השטויות שמסביב.
פשוט להיות לידה ולדבר באיזה שפה שרק אבחר.
איך הייתי כלכך פנאטי וילדותי? ועכשיו אני סובל ודועך.
זה באמת כבר לא עניין של גל. או גלשן.
איזה בחורה תסכים להיות כלכך מטופשת לקפוץ עם גבר זר,
לקירות של רגשות ותהום אינסופי שבו שום דבר אינו חשוב.
אם קיימת בחורה כזאת, וודאי שגברים רבים עברו עליה.
והגברים האלה הם לא אני. אפילו לא קרובים.
עכשיו אני יודע מי אתה. אתה אהוב ליבי כי אתה הכל בעצם.
כי רק אתה, ואפילו לא אמא.
רק איתך, אני יכול לדבר סינית מנדרינית עם פרצופים של טאז
ואתה תבין אותי. למה? לא יודע, לא מעניין לי את הגרוגרת.
אותך אני יכול לחבק מתי שאני רוצה, ולהרביץ לך מתי שאני רוצה.
כי אתה תדע בדיוק איך להגיב. ואתה תדע בדיוק מתי ואיך.
זה מפתיע ברמות לא אנושיות. זה על טבעי מה שאתה.
אני גם יכול לשתוק 30 שעות ואתה תדבר ותפגע בדיוק.
ואתה תהיה איתי גם בשביל להיתמך בי. ואמא לא. וזה משנה.
אמא כבודה במקומה מונח. וזה לא המקום שלה.
החיבוק הראשון היה אגדה. ולחיבוק השני אין שם תואר מתאים.
אבל ככל שהזמן חולף החיבוקים שלה דועכים, והחיבוקים שלה מהוססים.
ורק הזמן יספר לי מה יוליד יום ומה ימלמל שבוע.
אני לא במצב נפשי לשים זוגיות על אבן בוחן. הציפור האישית שלי פצועה מידי.
הציפור האישית שלי צריכה טוטאליות. ואם אתה לוקח לה את האוכל,
ומודיע לה שתקבל אותו "אולי" במועד מאוחר יותר,
היא לא מסוגלת לחכות למועד הזה, ומתפוצצת. ושורקת למוות.
אם אהבה בראשיתה מבט וסופה בקרביים, סופי שלא יהיו לי קרביים.
אני כמהה לחיבוק שלך. שלך בלשון זכר.
אז אני עדיין בונה את עצמי וצומח. ולומד. ומשתקע. ומקבל. ומתפשר.
ומחייך. דרך ברזלים מלובנים אני אלמד. הדרך הטובה ביותר.
ואחרי שאני אלמד, אני אשקוט ואנפוש. ועד אז, היא כבר תהיה שם.
לא משנה באיזה מצב צבירה יהיה החיבוק. אני והיא אנחנו נהיה אנחנו.
ואנחנו נהיה שם איתי. איתי החדש.
וציפור נפשי מתייסרת. כי היא נולדה עם שם אחד והווי אחד.
ויש משהו אחד שמנחם אותה. שיהיה לה מקום במאגר המזון.
החיבוק שלך. שלך בלשון זכר.
כי הוא תמיד יהיה אבסולוטי.
;){kind=link}