המוני מטעמים פרושים לרחבה, על שולחנות עטופות במפות שרוקדות לצלילי הרוח.
ואנחנו כולנו נמצאים בחוף הים. כי רק בחוף הים אפשר להגיד סודות.
אפשר לזרוק מילה ולקבל חיפוי מלא ומקצועי מאמא אדמה. ומדוד ים.
ובין כל ההמולה, אני מתחיל לראות בני משפחה, מוכרים לא מוכרים.
הם אינם בני משפחה, אבל מוכרים ככאלה.
והחוף מוזר לא הייתי בו אף פעם. חציו דומה לקשתות וחציו לפלמחים.
והנה היא. שוב. אין שום סיכוי להתבלבל בתווי הפנים.
אין דרך להתחמק מהתלתלים הרכים ומהחיוך המלא והמיוחד.
ואין שום סיכוי שאני אלך ואפריע לה בחיים החדשים, אליו יצאה מלפני שנים.
אז אני מנסה להתעלם. שובר שדה ראייה. מעמיק ומתעסק באוכל.
אך בכל זאת, אטה את הראש שלי קצת, כדי לראות אותה בקצה זווית הראיה.
ומשם, אוכל לראות שהיא לא משחקת משחקים - היא מישירה בי מבט.
ובפניה שאלה - "זה הוא? זה עם השיער הארוך כלכך? קעקוע בגב? לא יכול להיות."
היא תוהה, האם זה אני או שמא מתבלבלת. ואני אין לי מה לטעות.
לא יכול לעמוד בזה. המעמד מרגש מידי. לא מסוגל פשוט להתחיל לדבר איתה אחרי כלכך הרבה זמן.
אני רץ ורגליי כושלות על חול חוף הים. אני מגיע מטרים ספורים לפני קו המים.
ומביט בקשתות ומביט בשמים. שניהם יכלו להיות פשוטים כלכך אלמלא הייתה כאן.
איפה החבר שלה עכשיו לעזאזל? הוא כלכך עזר בפעם הקודמת. שיגיע כבר.
ויש חלומות שהדמיון גם לא עוזר. הוא לא עוזר לך מכיוון שזה לא חלום רגיל.
חלום שלצערך או לא, תזכור טוב מאוד גם דקות ארוכות לאחר השינה. ולא נותר אלא לכתוב.
וכמו בחלום לא רגיל, כולם התנגדו לרגשותיי ונכנסו למים.
המים שטפו אותה, החליקו עליה בצורה שרק אני מכיר. השיער כבר לא כלכך מתולתל
והפעם המראה החלק מבהיק לה את העיניים בסיועה של השמש הטובה.
למה עשיתי את זה? למה נכנסתי למים? אז הם קראו לי לשחק אז מה.
טיפש קטן. והלב יסבול גם יסבול. אתה עוד תראה.
"*קורא בשמה*". הפעם לא כלכך מהוסס "דרור מה שלומך"
"השתנית" אני משקר. "מי שמדבר". אוי הביטוי המוכר שלך. זה צורב. זרקי משהו חדש אל האוזן.
כי האוזן חולמת להיות ערלה שוב. ואין מקום מתאים מזה חוץ מחלום כמובן.
ואני מחייך ומגחך קלות. לא בגלל שזה מצחיק.
בגלל שאני מכיר את התחושה, מספיק מילים גלמודות בשביל להחיות חוויות נשכחות.
ולא רק חוויות אלא הווי שלם של תקשורת בין שני בני אדם שבנו אלפיי בניינים.
"יש לך פה אירוע משפחתי" אני שואל.
"אני רואה שגם לך - הנה אמא, לא הזדקנה לרגע."
אני מחייך. "אוי והנה אחותך הקטנה וואו היא ענקיית" היא מוסיפה
כמובן שמחשבה על "התייחסי אליי בבקשה" עלתה בי אבל אין לי את הזכות והיכולת.
"ואת.".. אני מתריס "אני..." היא מיתממת
אנחנו צוחקים... היא משפריצה עליי מים ואני רק מחייך.
אני יוצא מהר מהמים. אמרתי - שזה - אסור.
אני מתעסק עם האוכל - הפעם אני באמת רעב. מסתכל אחורה. היא המשיכה לשחק.
אבל היא נראית עצובה ועייפה ומותשת וטרודה.
ואני יודע בדיוק למה, אבל אני רוצה להעביר את זה מהראש. כי אמרתי אסור לא?
אבל את שם.. את לא תוכלי להתל בי. כל חדר בקומה שנמצאים בכל בניין שאי פעם בנינו אני זוכר.
אני עומד ליד אמא ומפרק עוף עסיסי. "הווו שלום לך גברת."
אומרת אמא לאותה אחת, שהעזה לחזור לפקוד את חלומותיי.
והיא רק מצחקקת כיוון שהיא יכולה.
"אז מה איתך והחבר" ואני מיד מתרגש. למה היא חייבת להזכיר את החבר.
והיא הייתה כלכך כנה. פשוט נשענה על השולחן ואמרה "נורא."
אני לא בטוח שידעה שהייתי שם. ועכשיו שאני מגחך קלות אני יודע שהיא לא.
"הוא כבד מעיק חונק וכבד" אני בוכה צוחק ומסיט את המבט.
היא מתקרבת ומתעלמת מהתגובה שלי.
"תקשיב. בקרוב, הנסיך שלי יגיע, לא יודעת אם הוא הנסיך מבייל אייר אבל הוא יגיע"
היא ממשיכה. "אז אל..." ומכאן כבר הכל מטושטש ולא ברור.
כלכך טיפוסי לחלום שכזה. הוא לא ייתן לך סוף. הוא גם לא ייתן התחלה.
הוא יעניק לך את החלק שרוצה הוא שתזכור. מנובל שכמותו.
;){kind=link}