אני חכם מידי כי הבנתי שלמעשה אנחנו סתם בעולם של סתם.
אנחנו עפר ואפר אנחנו כלום ושום דבר.
אני לפחות. ואני מקנא בכל אלו שלא חכמים כמוני.
אני מבין דברים, כמו את המשפט: "באתי לעולם לא שאלו את פי", "מרבה ידע מרבה דאגה" ועוד...
עוד כל מיני משפטים שעשויים לדכא אותך אם תדע אותם.
מה זה בעצם משנה?
אני הולך לחיות פה 80 שנה בערך, מה אני כבר יכול להשיג?
כסף משפחה, דורות של ילדים? אבל זה לא מעניין אותי.
אני כבר לא מוצא בהם אושר, לא מסוגל להסתכל על הצד החיובי של המטבע
אנשים נהנים ללכת לים. מה כבר יש שם? מים? יופי.
אין לי כח להשקיע יותר, לאהוב, לתת, לקבל, להחיות ולחיות.
אין לי כח לסיבובים האינסופיים האלה, מרגיש שכל העולם הזה הוא רוטינה אחת סתמית ומטופשת.
זהו החלטתי, עכשיו אני אתאבד.
עתה אלך ואשליך הכל לים ואובד.
לא לחינם להתאבד בא מהשורש א-ב-ד.
אבדתי באשר אבדתי. אבדתי תחת הרשת האינסופית של החשיבה שלי.
כמו רוח בעולם חומרי. אני כבר חושב על דרכים לעשות את זה.
שיהיה מהיר ולא כואב. כי אין לי כח אפילו לזה. לכאב האחרון הזה.
בוא נראה, כדורי שינה, או כדורים של אקדח. מאיפה אני אשיג אקדח
אני הולך על כדורי שינה. כן זה נראה לא טרגי מידי לא מלוכלך מידי והכל בסדר.
חיש מהר אני ניגש אל ארון הספרים הישנים, אל ארון הבגדים
אל התיקים הקופסאות, אל שלל הזיכרונות, שנשארו כבר מאחור ולא יוסיפו עוד לבוא.
אני רואה תמונות, מכתבי אהבה, מכתבי הערכה, ברכות ימי הולדת וציונים לשבח.
אני רואה ציורים שציירתי ויצירות ששרבטתי.
אני מעלעל בקלסרים ובפרויקטים שהתחלתי ולא סיימתי
אני לוכד במבט חטוף את האהבה הראשונה, מלטף חפץ שיראה לכאורה מאוד בנאלי לעין רגילה
אבל בשבילי משמעות החפץ הוא עולם ומלואו, ומכיל בתוכו חוויות.
הגיע העת לקבוע באיזה יום ושעה אמות.
המחשבה לא מפחידה אותי כלל וכלל. להפך, איזה יפה זה למות ביום בו נולדת.
או ביום מסוים שאתה רוצה לסמל בו משהו. זכות להעניק לבנאדם את חופש הבחירה
באיזה יום הוא ימות.
קבעתי את היום והשעה, וכעת נותר לחכות כמעה.
ואם כבר אני מחכה יומיים ושבוע מדוע ולמה שלא אעשה את כל הדברים המטורפים שאני רק רציתי?
מה אכפת לי, אני עומד למות.
Dead man walking....
ולפתע עולות בי מחשבות ותהיות.
הרי תמיד רציתי לעשות כך וזאת.
תמיד חלמתי על סדנת העצמה אישית עם החברה הטובה.
תמיד חלמתי על סדנת העצמה אישית עם החברה הטובה.
הרי שנים אני כבר אומר לעצמי שאצלול עם כרישים, אעוף מעל שמי תל אביב
וכמובן איך אפשר בלי לשבת כמה שנים במדינה אותנטית אסיאתית וללמוד אומנות לחימה לשמה ?
חלומות שרבצו לי בראש ונחסמו בגלל שגרת היומיום.
בגלל אותן מחשבות מעיקות יתר על המידה וקבלת עומס החיים באשר הם.
למה אף פעם לא הלכתי למטווח העירוני ועשיתי כמה סיבובים על יריית חץ וקשת.
זה גם מאוד זול וחוויתי ללמוד, ועכשיו איך אשכנע את עצמי שבעצם לא.
היי, אם אני כבר קבעתי שאני עומד למות...
אז למה לא לדבר עם היפיופה הזאת שיושבת באלגנטיות על הבר ?
ואם כבר בחורות, יש איזה ידידה של חבר שתמיד רציתי להתחיל איתה.
אז אם אני עומד למות, מה כבר יש לי להפסיד ?. אהבתי.
אז למה לא ללכת לסדנת כתיבה ולפתח את השירים שלי ?
ואולי גם להיות כתב רשמי או לעשות טור שבועי / חודשי בעיתון כזה או אחר.
בוא ננסה. ותמיד רציתי ללכת לפיתוח קול לא ? יש לי כמה ביצועים יפים
ולא אחת אמרו לי שאני חקיין מצוין עם קול מרשים של נואם מקצועי.
למה לא לעשות עם זה משהו ? לא בשביל הכסף
לא בשביל הכסף הפרנסה התהילה.
אני לא צריך את הדברים האלה (כלכך)
אני אעשה את זה לי בשבילי ובשביל עצמי. כי אני עומד למות הרי.
וכשכל המחשבות האלה מתאספות אל תוך תבנית אפייה יוצאת עוגה די מרשימה.
ולפתע העיניים בוהקות וחיוך חלומי מתפשט על פניי.
אני מנער קלות את הראש.
רגע, אז מתי קבענו למות ? יומיים ? שבוע ?
טוב בסדר נמות אחר כך, לא דחוף, אני יכול להתאבד הרי מתי שבא לי.
אני "רק" אעשה את כל מה שתמיד חלמתי לעשות ואתאבד, אוקיי?
כי אין לי מה להפסיד. סבבה סגור העניין. אני ועצמי עשינו עסק.
ולאחר כמה שנים אני אחשוב לעצמי:
'איזה מזל שאני חושב יותר מידי. כי אם לא הייתי חושב יותר מידי כמו שרק חלמתי להיות
הייתי מת עכשיו. '
אירוני, שהסיבה בגללה חשבתי להתאבד, הצילה אותי למעשה.
');){kind=link}