החברים שלי רדודים.
כולם נסעו לבית זונות ליד תחנת הרכבת.
יכולתי לשמוע את אנחות המין ואת הריחות הדוחים.
אחד החברים עשה מזה צחוק, שיהנה.
אז למה שאני לא אעשה משהו דומה? השפעה חברתית או משהו כזה?
"דרור בוא, יש אחת מתאימה לך רצח"
לא רוצה התאמה, לא רוצה רצח.
התקדמתי לרחובות מוכרים עם ריחות מוכרים
שם אני מרגיש בטוח ולא בין רגליה של אשה לא ידועה.
הרחוב אכן הפך מוכר, והריח ריח אהבה ישן נושן.
חייכתי.
להפתעתי חבר אחד ליווה אותי, אמר שפחד שיקרה לי משהו.
והוא ניסה להניא אותי מעצם ה"בריחה" מהחבר'ה.
אני בשלי, כמובן.
פונה בבטיחות גמורה אל כניסת המבנה.
"דרור, בשביל מה, בוא נשחק משהו, בשביל מה לך"
ואני מגיב בבטיחות גמורה
"איזה מצחיק אתה אל תדאג, הכל בסדר עכשיו, אני שתלטן."
מילים תמיד הופכות צורה בחלום, כמו כל דבר אחר, חוץ ממני.
נקישות על הדלת ובידי מחברת
התירוץ הפעם הוא לכתוב במחברת אירועים היסטוריים לצורך מחקר פסיכולוגי.
אף אחד לא פותח? אוקיי.. לצורך המחקר, בוא נחליט ש...
אני מרגיש בבית (למרות שאף פעם לא הרגשתי שם בבית באמת)
אני פותח את הדלת בעצמי.
מתיישב על השולחן בסלון ומתחיל לכתוב
"דרור אחי, די זה לא לעניין בוא נלך לזונה"
אני משיב לו "הכל בסדר אתה יכול ללכת, לא יקרה כלום"
הוא הולך.
הקטן נכנס בדלת עם הצחוק המפלצתי, הוא מבחין בי ומשתתק.
כאילו פיתח רגשות של בן 20 בשנה וחצי. מאה כעשרים.
אוקיי, הכל בסדר.
ובשניות משפחה שלמה עוברת בדלת ואני קצת מרגיש מבוכה
אבל משכנע את עצמי שכך זה אמור להיות
"שלום ???" נזרק אליי כבדרך אגב.
"היי" חטוף מהצד שלי, מנסה להתרכז במחברת. הם מתעסקים בשלהם.
אני מנסה להתעסק כמה שיותר במחברת. כל אחד הלך לחדרו ואני פולט אנחת רווחה.
היא יוצאת מהחדר שלה, ובמבט חטוף היא עשתה תספורת כלכך לא הולמת
אני לא מבין, זו לא אותה אחת שאני מכיר.
קצר בצדדים ומלא מלפנים. כלכך מוזר ומשונה. ממש קשה לראות אותה ככה.
היא פולטת משהו שנשמע כמו "אוף" אני מנסה כמה שיותר להיות עם המחברת
היא חייבת להרגיש בנוח לידי על מנת שהמחקר יצליח.
כמה שיותר ככה אשאר.
זהו אי אפשר ככה, אני יוצא מהבית בלי להסתכל אחור.
הגעתי קצת לפני התחנת רכבת, אני נהיה נמוך
נמוך מהעולם נמוך מבני האדם.
כולם מסתכלים עליי מלמעלה אבל הם אינם מופתעים
למה הם לא מופתעים לעזאזל ?? אני לא אמור להיות ככה.
והנה אני מחליט להסתכל לאחור אולי שם אמצא תשובה.
הנה היא. הולכת אחריי.
עכשיו הבנתי.
הפנים שלה פנים עצובות, מיואשות.
עם ועל מבט שכזה אוכל לכתוב שלושה וארבעה שירים.
אני מחליט לא לעזור לה, לא לתמוך בה
זה לא התפקיד שלי זה התפקיד שלו.
לי כבר יש אחת משלי.
היא ניגשת אליי אני הודף.
היא אומרת "תקשיב רגע אתה חוסם את עצמך.
אתה חוסם אותי בעצמך. בבקשה תן איזשהו סוג של כדור. שחור או לבן."
היא מבקשת, האצבעות שלה תמיד היו קפוצות כאלה שאחזו דבר מה בכוח.
"את אמתית?" אני צועק
"את האמת שלא כלכך" היא צוחקת, מתפוצצת מצחוק.
נו ברור, מה חשבתי לעצמי
הרי לא מדובר באהבה או ידידות, זה כבר היגיון.
עולם כמנהגו נוהג.
למה היא כמו כל העולם? זה פשוט מעצבן.
;){kind=link}