נחיל נמלים יפי תואר ומראה התחילו לעבוד נמרצות.
הם בנו במו ידיהם נברשת ענקית ועצומה בחלל האולם הגדול.
הנברשת לא נבנתה מבעוד מועד והותקנה,
אותה נברשת הייתה, קסומה ומופלאה. בנו אותה מאות בשנים, אולי מאתיים.
הנברשת הייתה מוגנת מעין הרע ומכשפים אפלים,
ממוקמת גבוהה ושוקלת המון,
היו לה טעמים שונים וכיאה לנמלים, הנברשת מצאה חן בעיני כל רואה.
החסירה פעימה לכל אציל שעבר באולם.
יחודה הסגולי והעיקרי של הנברשת - אור צהבהב עמום ואפל
משרה אווירה של השתקעות וקיבעון, וותק וניסיון
עשרות בשנים עמלו הנמלים והנה הגיע יום הדין של הנברשת יקרת הערך.
שד אכזרי וקר נכנס בסערה לאולם. מאכלת בידו האחת, טפרים חשופים בידו השנייה.
ברדס שחור בעל יהלום אדום לראשו, עיניו יורקות אש, פיו שואג גיצים.
והנה קפץ השד קפיצה אילמת, נתלה על הענקית, על הנברשת
בהינף יד ובזעקה השמימה, חתך השד את הנברשת ממרום גובהה, נפלה בחבטה איומה על הרצפה.
היא הרעידה את האולם, הרעידה את העולם.
נמלים רבים נספו וגם אלו שלא נספו בליבם ובנשמתם,
למראה הנברשת הענקית, פועליהם של אבות אבותיהם בשנים בדורות,
מתרסקת מהתקרה בחבטה אל האדמה המסוכנת.
הנמלים התרכזו בעיטור הנברשת ולא חשבו על הגנה למתלה,
גם מתלה עבות לא עזר.
ועכשיו מה יעשו? איך יחזירו עטרה ליושנה?
אלו נמלים יתנדבו בשנית? לא עולה על הדעת.
הנמלים יצאו ביום גשם קר וסואן אל מחוץ לאולם, אל תוך העולם.
הנמלים יצאו מהנברשת אל האדמה הגועשת, בוכים הם השמיים ומקבלת האדמה.
ימח שמו השד, כיסופים אל הנברשת .
;){kind=link}