היא עבד לאמת שלה.
אני הרכבת לרגשותיה
אלופה נגד עצמה, אפסית כנגד אחרים.
השקט שלה הלך לישון, אלוהים יודע מתי.
כי הלילה לא רחמן, אין בה שמץ של מרגוע.
לעולם, אפס סבלנות, היא מתחבקת עם כולם.
הבאתי רופא, רקדן ופסיכולוגים שלושה.
אין מרפא ואין מוצא לה ללביאה.
העצמי כבר מת, האגו גווע,
איפה לשבת, ברכבת הרגשות,
היא מתכרבלת, חלשה.
;){kind=link}