אני מדדה ברחוב הראשי של העיר באופן בלתי רצוני.
עוד משמרת ערב חלפה עברה לה בעבודה.
מותש ממחשבות ומתכנונים לעולם הזה, התקדמתי לאט ובצורה לא מובנת לכיוון ביתי.
קר, האף איבד תחושה, גם הידיים והלב (שנמצא בתכנית להגנת עדים)
קיטועים שלמים של הדרך אבדו בתאי הזיכרון, פאת המחשבות שמתרוצצות להן בכאוס אצלי בראש.
על מה כבר רומנטיקן חסר תקנה יכול לחשוב בדרך חזרה מהעבודה אם לא על איזה אותה אחת.
הוא לא אוהב את העובדה שהוא חושב עליה באופן כבד כלכך.
הוא גם לא אוהב שמדברים עליו בגוף שלישי.
הרמזור האדום מפריע.
מפריע ללכת על טייס אוטומטי, מפריע לטפס בסולם המחשבות.
מבט חטוף הצידה הסיט את תשומת לבי.
זוג צעיר התנשקו בצורה כלכך חושנית ויפה, עד כי נדמה שהם בסט צילומים והנה כבר נשמע ה-"קאט".
פספסתי את הירוק, הרשיתי לעצמי לבהות בהם.
אהבתי את העובדה, כי על פניי עלה חיוך.
זה לא מובן מאליו.
רגיל אני כי במחזות כאלו אני מתעצב על שאין לי.
אהבה נכזבת, אהבה שחלפה, אהבה חלושה שקיימת ומבקשת להיעלם.
מתעצב. זה ברור מאליו.
אבל לא הפעם, כנראה שאני מתבגר מהר מידי מבלי לשים לב. (אין תלונות.)
העליתי חיוך מפני שלראות אותם היה כמו סימן בשבילי.
האהבה שלי עוד תבוא ותישאר.
האהבה שלי עתידה להישאר, ואולי היא כבר באה.
היה לי את היכולת להחליף בדמיון רוחי את הגבר ולהציב את עצמי.
אולי היא כבר באה.
;){kind=link}