פחדים באדום, פחדים בלבן

אני בתוך משחק מלחמה.

משהו בסגנון של Generals/COH .

אני רואה הכל מלמעלה 

ויש חילופי אש בין הטנקים והארטילריות שלי, שנמצאים בשטח הפתוח 

לבין אזור מאוכלס אורבני.

אני מחליט להזיז את כל הכלים אחורה, לבצע הערכת מצב, 

ולהציב אותם מחדש בצורה יותר טקטית מסודרת.

וכעת אני נמצא בגראז' ישן ומיושן, בו כלים מיושנים עם איכר זקן ורגזן נורא,

אני צריך לעזור לו או משהו כזה אבל הוא לא כלכך רוצה שאני אעזור לו, 

מה הוא רוצה ממני בכלל.

רכב אדום קטן נוסע במהירות וכמעט מתנגש באיכר בזמן עבודתו,

האיכר יורק על הרצפה 

ורושף מבט מתריס כלפי הרכב שהתרחק אט אט לכיוון מטווח ירי בשטח

ובפתח סוללת המטווח עמדו קבוצה של צעירים וצעירות, אני הייתי שייך אליהם.

אמא שלי עמדה בראש הקבוצה, ניסתה לזרז עניינים: 

"נו דרור, יאללה כבר תורך הגיע תזדרז אנחנו מחכים לך"

היא מסרה לי אקדח תוף וזירזה אותי לכיוון המטווח "נו אנחנו מחכים רק לך"

הם באמת מחכים רק לי, בסדר מה הם מתעכבים,שימשיכו בלעדיי איזה לחץ, אוף.

אני מזדרז אל המטווח, אני צריך לירות כמה יריות רשמיות במסלול מספר שלוש.

בתוך המטווח באופן מוזר ומשונה היו המון אנשים,יושבים, אוכלים, מפטפטים, 

לבושים באופן שונה.

אני מחפש את מסלול 3 ואת המטרה שלי, אין שום דבר, ובכלל, אין לי קו ירי נקי מה לעזא...

אמא שלי רצה לכיוון המטווח: 

"התקדמת יותר מידי תחזור אחורה, נו" תוך כדי שהיא מושכת אותי אחורה 

לכיוון כניסת המטווח,שם באמת היו פחות אנשים, והיה שם גוש של תבן לסוסים 

עליו אני אמור לירות מטווח עשרה מטרים בקושי.

אטמים באוזניים ? הביאו לי אטמים בכניסה למטווח אבל זלזלתי בזה, 

גם אין לי כח לכל החרא הזה,

אז שמתי אטם אחד באוזן שמאל, אפילו בלי לבדוק אם הוא מלוכלך או לא, כהרגלי, 

לא רציתי להתעכב.

בחרתי נקודה בגוש תבן הזה, חור קיים, ויריתי לעבר החור הקיים,

פגעתי בול, בפינה התחתונה של החור נפער חור נוסף.

"יאללה זזים, אנחנו מאחרים" אמא שלי מאיצה בי.

אבל הקבוצה כבר נעלמה, גם אמא שלי, מה אני עושה עם האקדח מה הם רציניים ?

צריך כבר ללכת לישון, התקדמתי לעבר מדשאות האכסניה שמה, אל עבר מבנה גדול.

2-3 שומרים בלבוש שחור-שחור כיוונו אותי אל כניסת המבנה.

אנחנו היינו החיילים, והם היו המערכת, המפקדים,המנהלה, המחליטים.

מה שבטוח שאנחנו לא לוחמים.

במבוא הכניסה-קרי-הלובי, היה הפרדה מוחלטת שלחלל האולם,

בין סורגים ממתכת שדי הזכירו בית סוהר.

אני לא בבית סוהר, זה בטוח. שכנעתי את עצמי

נכנסתי והצטרפתי לקבוצה של אנשים שעשו את דרכם לכיוון החדרים של המבנה

בצד ימין היית כניסה מגודרת-מסורגת בצבע אדום-לבן

ובצד שמאל הייתה כניסה מגודרת-מבורזלת בצבע לבן-אדום

אני נכנסתי בצד ימין, אני אדום-לבן.

התקדמנו בטור קטן, ועלינו למעלה אל החדרים שלנו.

"למה סורגים אבל?" נשמע המהום שלמישהו, סימן שאנחנו די חדשים כאן, לא מורגלים.

נכנסתי לבד, לחדר שלי, והתארגנתי לשינה.

עוד אני מפזר את הבגדים שלי בארון מהמזוודה,ריח של פחד התנדף לו באוויר.

הכל הצטמק מעט, צעקה רחוקה פילחה את האוויר,רחוקה כמעט לא שומעים אותה, 

אבל היא הייתה ברורה כשמש, ברורה בפחד שלה.

עצרנו הכל, כולם, קפאנו, מכה של חפץ בחפץ לא ברורים ואז - זעקה של גבר.

גל של צמרמורת עברה בגופי, אך, הפחד האישי שלי היה מהול ברוגז ציני חריף

"אנחנו לפני שינה, מה הבעיות עכשיו?"

אני יוצא מהחדר, כולם כבר בפיג'מה, רק אני עוד לא

"זוז זוז זוז זוז הם התחרפנו", פעלתי לאט, מייצב את הריצה שלי במגע עם הקירות

מנסים לפתוח דלתות של אנשים, הכל נעול

מגיעים למבוא חדר המדרגות, הכל נהיה שקט, דממת אלחוט.

מתחילים לרדת במדרגות, שומעים פתיחת דלת קרובה,אני מציץ למטה 

ורואה כמה מהדמויות שחור-שחור נכנסות לחדר המדרגות.

במהירות שקטה, דחוקה, אנחנו שבים על עקבותינו לכיוון מעלה מעלה,

מנסים לפתוח כל דלת שנקרית בדרכינו, הכל נעול, סגור.

"בואנה הם שרוטים" לחש מישהו, מישהו אחר הביא לו סטירה על העורף, 

סימן לו לסתום ת'פה,

שרוטים... גופה נגלית על המדרגות, שרוטה במנוחים של טרקטור, 

מפולחת לגזרים במונחים של בני אדם,

קול יבבה של מישהי נשמע.

היי אני מכיר אותה, תלמידה בבית הספר שלי, מההיא עושה פה לעזאזל,

אני שוב מסתכל למטה, דמויות השחור-שחור נמצאות כמה שניות מאיתנו,

תופים בבית החזה גרמו לי לתחושת כאב, עוד רגע וכלוב הצלעות שלי יתנפץ.

וכל מה שאני חושב זה - 'למה אין לעזאזל רעש,שמישהו ינפץ את השקט המטורף הזה'

זהו, הם עומדים להגיע אלינו מה לא מובן?

שיהיה רעש לעזאזל, שיתעסקו עם רעש אחר ובלאגן ולא איתנו,

אם הם יגיעו אלינו אנחנו נמות בדרכים מזעזעות,

משחק המחבואים המטורף ביותר שהייתי בו בחיי,

העולם קטן, נכון, המבנה הזה קטן פי ביליון, 

הסיכויים שימצאו אותנו הם ביליון לאחד, שיגמר כבר.

'איזה חוסר מקצועיות', אני תוהה, 

'אנחנו בזמן מלחמה והם נועלים דלתות בלילה בשביל להפריד בנים בנות?

או בשביל לחלק מגזרים? למה לנעול? 

הם קבעו לנו את המוות שלנו בגלל ביורוקרטיה מטופשת'

תחושה מאוד צבאית.

שם, במפלס העליון של המבנה הארור הזה, אמרתי נואש.

רציתי שיגלו אותנו, שיגלו אותנו מהר, שנגמור עם זה ודי.

טוב לי מותי מחיי, בא לי להסגיר את עצמי,שייגמר כבר.

עדיף המוות והקץ מאשר לחוות את תחושת פחד-חוסר-אונים הזה, 

אפילו לא לשנייה אחת. חלש.

ואז פתחתי דלת, שהקבוצה לא ראתה כלכך, מיד סגרתי, כדי שהקבוצה לא תראה.

שימותו, העיקר שאחיה, מירוץ נגד לבושי השחור-שחור וגם נגד הקבוצה.

הצצתי למטה, בפעם האחרונה, אחד מלבושי השחור-שחור שהתעכב שם במפלס מתחתינו, 

מסתכל למעלה ורואה אותי, פאק, 

הוא כבר התחיל להתקדם לעברינו כשאני הסטתי במהירות את המבט 

והתקדמתי לעבר הדלת שגיליתי. זה גמור, הם גמורים.

נכנסתי דרך הדלת ושמעתי קולות מהמפלס, מסכנים,פאק, הם גמורים.

בתוך כל הרעש נחשפתי לאן שנכנסתי, דלתות קטנות,בטח תאי שירותים, 

ניסיתי לפתוח אותם, הרגיש לי כמו חיפוש אפיקומן בפסח או משהו כזה,

בסוף חלל, ובו מעקה לכיוון מעלה ומעקה כיון מטה,

המעקים היו בצבע לבן-אדום.

לרדת במעקה זה קל, לטפס זו האופציה הקשה, בוא נתחיל מטיפוס,

ניסיתי לטפס והיה קשה, הסתבכתי קצת, שוב ניסיתי לטפס שוב החלקתי קצת,

ואז המעקה התנדנד ונשבר קצת,

די, אני לא מטפס על הדבר הזה, אם כן, אנסה לרדת במעקה,

הושטתי רגל להיאחז במעקה כשהפניתי מבט לאחור מאיפה שבאתי,

ראיתי משהו שהעביר בי גל של זיעה.

קבוצת האנשים יחד עם קבוצת לבושי השחור-שחור,

היו בתוך החלל הזה שהחשבתי לשירותים, 

ופתחו דלתות בעזרת צרורות של מפתחות שלבושי השחור-שחור הביאו.

הילדה שזיהיתי כתלמידה לכיתה שלי אמרה לי"בוא סופסוף הם הגיעו אלה"

הלם, מצחיק, ואז מטופש, ואז כועס נורא.

אחרי כמה צעדים לכיוונם הרגשתי בוגד, נבגד, אבל בעיקר בוגד.

הרגשתי כמו אחד שהשתחרר מחטיפת בני ערובה בבנק.

סלע ענקי שמוציאים לך מהחזה ומניחים לך אותו בצד, להסתכל עליו.

רצתי מהמבנה אל המדשאות, 

המדשאות שנראו לי כחלקה כשרה בהשגחת הרבנות של גן עדן,

מלא אדומים-לבנים ולבנים-אדומים.

אדום-לבן מסמל עובדי הדואר, לבן-אדום מסמל את עובדי הבנק

התחלתי לבכות, לא רציתי שיראו, אז איפקתי את עצמי, זה היה קשה.

כוס אוחתוק עברנו עכשיו טרגדיה טרוריסטית ובכיתי בהתפרצות,

"...כן אחי המבנה נתקע והם קמו ושחררו אותנו" מישהו אמר שם למישהו אחר,

אני מתקדם לעבר פינה שקטה במדשאה, כבשתי את הפה שלי במעיל שהחזקתי,

ופשוט פרצתי לתוכו בבכי,

הקול שיצא ממני הזכיר מישהו שצועק בתוך בריכה,

בכי שכזה, העיר אותי מהחלום.