אני נמצא על גל עצום וענקי של אור, שמחת חיים והצלחה נוטפת מזל.
אני לא יודע לגלוש, והשמחה שלי מצלצלת חזק עם פחד
פחד ליפול ולאבד הכל ברגע.
אין לי מושג איך עליתי על הגלשן, מאיפה הוא בא ולאן אני גולש
פספסתי את מתכון האושר העילאי הזה, שפשוט הראה לי את הדרך.
בלי לשים לב.
בלי לשים לב, הייתי על החוף ואחזתי בגלשן, ולא ידעתי מה לעשות איתו.
אבל זה לא חשוב.
כל מה שחשוב עכשיו, זה שאני על הגל הזה.
ובגל הזה, כל הפרטים הקטנים הופכים להיות אקטיביים-אופטימיים.
וכל דבר קטן משמח אותי.
ואני כבר חודש מחייך וצוחק ללא הרף, מקרין אור נשמתי עצום על כל מי שנמצא על ידי.
ואנשים שמים לב ונמשכים אליי.
בתוך חודש, אלוהים קטן התפוצץ בתוכי.
ולי לא נותר, כי אם לשתף את האלוהים הזה - הוא גדול עליי, ואני חייב לחלוק.
דמיינו מלאך שלא שואל יותר מידי שאלות.
ופשוט אוחז בשני זרועותיכם ומעיף אותכם במהירות 266 קמ"ש אל גן עדן.
ואתם מנסים לברוח מהתחושה ולא מצליחים.
אתם מנסים לברוח כי זה גדול עליכם, אתם לא בנויים לקבל אור שכזה.
ואני בוכה וצוחק ובוכה ודומע ונשמתי מאיימת להתפקע.
בחודש אחד,
פגשתי ארבעה מלאכים מנגנים על נבל, לכל אחד נבל משלו.
או אז הבנתי שזה לא רק אני,
לא אני הוא הגיבור הראשי בסרט הזה של החיים.
ישנם שחקנים נוספים והם אינם שחקני משנה.
ובחודש אחד, בתוך כמה שניות,
נפלתי בשבי נשמתה של צעירה חסרת תקנה.
עליה התקיים המשפט -
"אהבה בראשיתה מבט, משם יורדת היא אל הלב,
מהלב אל הקרביים - ומשם כבר אין מוצא"
מבלי לשים לב שפכתי עצמי עליה, כיוון שהיא איננה נשמה רגילה.
אין שום מסיכות, חומות, מגננות ומשחקים מטומטמים של היכרויות.
הנה מבט, והנה הסכמה, ולא שאלנו שאלות.
רק הרצון העז ליצור ולבנות ולשיר עד צרידות.
חומות פורמליות ומצחיקות יש לה, לאותה אחת,
כלכך זעירים, בעלי סדקים גסים - אפשר לראות הכל.
יחי הליברליזם, תחי האהבה, שנחייה.
הנה, היא משהו הרבה יותר גדול מהיגיון, היא רוח
משהו מטה-פיזי-ביולוגי שלא מותיר מקום למילים.
אני רוצה שתשעט קדימה אל ביתי.
אני רוצה שהיא תרגיש את שאני מרגיש.
אני רוצה לשתף אותה, בכל חתיכה קטנה של שמחת חיים שיש לי.
אני רוצה לזרוק את עצמי ואת כל חפציי
לתוך המדורה שמלחששת בשמה.
לחבק, לישון ולטייל בנחלי הארץ הזאת.
אני רוצה ששבתאי יחטוף את שנינו,
שיזרוק אותנו למקום שבו שום דבר לא חשוב.
אל קירות של רגשות ומרצפות ממעדן,
אל שחייה לילית בשליש מי וורדים שמדגדגים את הנפש.
אני רוצה להיבלע אתה אל תהום בו אף אחד לא יפריע.
משכן אינסופי של נתינה וקבלה, עם נפש ערומה מכלי.
שאהיה כשדה משי ענקי ללילות שלה, רכים, לבנים ואדום האהבה.
או אז הבנתי שזה לא רק אני,
לא אני הוא הגיבור הראשי בסרט הזה של החיים.
ישנם שחקנים נוספים והם אינם שחקני משנה.
ובחודש אחד, בתוך כמה שניות,
נפלתי בשבי נשמתה של צעירה חסרת תקנה.
עליה התקיים המשפט -
"אהבה בראשיתה מבט, משם יורדת היא אל הלב,
מהלב אל הקרביים - ומשם כבר אין מוצא"
מבלי לשים לב שפכתי עצמי עליה, כיוון שהיא איננה נשמה רגילה.
אין שום מסיכות, חומות, מגננות ומשחקים מטומטמים של היכרויות.
הנה מבט, והנה הסכמה, ולא שאלנו שאלות.
רק הרצון העז ליצור ולבנות ולשיר עד צרידות.
חומות פורמליות ומצחיקות יש לה, לאותה אחת,
כלכך זעירים, בעלי סדקים גסים - אפשר לראות הכל.
יחי הליברליזם, תחי האהבה, שנחייה.
הנה, היא משהו הרבה יותר גדול מהיגיון, היא רוח
משהו מטה-פיזי-ביולוגי שלא מותיר מקום למילים.
אני רוצה שתשעט קדימה אל ביתי.
אני רוצה שהיא תרגיש את שאני מרגיש.
אני רוצה לשתף אותה, בכל חתיכה קטנה של שמחת חיים שיש לי.
אני רוצה לזרוק את עצמי ואת כל חפציי
לתוך המדורה שמלחששת בשמה.
לחבק, לישון ולטייל בנחלי הארץ הזאת.
אני רוצה ששבתאי יחטוף את שנינו,
שיזרוק אותנו למקום שבו שום דבר לא חשוב.
אל קירות של רגשות ומרצפות ממעדן,
אל שחייה לילית בשליש מי וורדים שמדגדגים את הנפש.
אני רוצה להיבלע אתה אל תהום בו אף אחד לא יפריע.
משכן אינסופי של נתינה וקבלה, עם נפש ערומה מכלי.
שאהיה כשדה משי ענקי ללילות שלה, רכים, לבנים ואדום האהבה.
אני נמצא על גל עצום וענקי של אור, שמחת חיים והצלחה נוטפת מזל.
אני לא יודע לגלוש, והשמחה שלי מצלצלת חזק עם פחד
פחד ליפול ולאבד הכל ברגע.
אין לי מושג איך עליתי על הגלשן, מאיפה הוא בא ולאן אני גולש
פספסתי את מתכון האושר העילאי הזה, שפשוט הראה לי את הדרך.
בלי לשים לב.
בלי לשים לב, הייתי על החוף ואחזתי בגלשן, ולא ידעתי מה לעשות איתו.
אבל זה לא חשוב.
כל מה שחשוב עכשיו, זה שאני על הגל הזה.
ובגל הזה, כל הפרטים הקטנים הופכים להיות אקטיביים-אופטימיים.
וכל דבר קטן משמח אותי.
ואני כבר חודש מחייך וצוחק ללא הרף, מקרין אור נשמתי עצום על כל מי שנמצא על ידי.
ואנשים שמים לב ונמשכים אליי.
בתוך חודש, אלוהים קטן התפוצץ בתוכי.
ולי לא נותר, כי אם לשתף את האלוהים הזה - הוא גדול עליי, ואני חייב לחלוק.
דמיינו מלאך שלא שואל יותר מידי שאלות.
ופשוט אוחז בשני זרועותיכם ומעיף אותכם במהירות 266 קמ"ש אל גן עדן.
ואתם מנסים לברוח מהתחושה ולא מצליחים.
אתם מנסים לברוח כי זה גדול עליכם, אתם לא בנויים לקבל אור שכזה.
ואני בוכה וצוחק ובוכה ודומע ונשמתי מאיימת להתפקע.
בחודש אחד,
פגשתי ארבעה מלאכים מנגנים על נבל, לכל אחד נבל משלו.
או אז הבנתי שזה לא רק אני,
לא אני הוא הגיבור הראשי בסרט הזה של החיים.
ישנם שחקנים נוספים והם אינם שחקני משנה.
ובחודש אחד, בתוך כמה שניות,
נפלתי בשבי נשמתה של צעירה חסרת תקנה.
עליה התקיים המשפט -
"אהבה בראשיתה מבט, משם יורדת היא אל הלב,
מהלב אל הקרביים - ומשם כבר אין מוצא"
מבלי לשים לב שפכתי עצמי עליה, כיוון שהיא איננה נשמה רגילה.
אין שום מסיכות, חומות, מגננות ומשחקים מטומטמים של היכרויות.
הנה מבט, והנה הסכמה, ולא שאלנו שאלות.
רק הרצון העז ליצור ולבנות ולשיר עד צרידות.
חומות פורמליות ומצחיקות יש לה, לאותה אחת,
כלכך זעירים, בעלי סדקים גסים - אפשר לראות הכל.
יחי הליברליזם, תחי האהבה, שנחייה.
הנה, היא משהו הרבה יותר גדול מהיגיון, היא רוח
משהו מטה-פיזי-ביולוגי שלא מותיר מקום למילים.
אני רוצה שתשעט קדימה אל ביתי.
אני רוצה שהיא תרגיש את שאני מרגיש.
אני רוצה לשתף אותה, בכל חתיכה קטנה של שמחת חיים שיש לי.
אני רוצה לזרוק את עצמי ואת כל חפציי
לתוך המדורה שמלחששת בשמה.
לחבק, לישון ולטייל בנחלי הארץ הזאת.
אני רוצה ששבתאי יחטוף את שנינו,
שיזרוק אותנו למקום שבו שום דבר לא חשוב.
אל קירות של רגשות ומרצפות ממעדן,
אל שחייה לילית בשליש מי וורדים שמדגדגים את הנפש.
אני רוצה להיבלע אתה אל תהום בו אף אחד לא יפריע.
משכן אינסופי של נתינה וקבלה, עם נפש ערומה מכלי.
שאהיה כשדה משי ענקי ללילות שלה, רכים, לבנים ואדום האהבה.
או אז הבנתי שזה לא רק אני,
לא אני הוא הגיבור הראשי בסרט הזה של החיים.
ישנם שחקנים נוספים והם אינם שחקני משנה.
ובחודש אחד, בתוך כמה שניות,
נפלתי בשבי נשמתה של צעירה חסרת תקנה.
עליה התקיים המשפט -
"אהבה בראשיתה מבט, משם יורדת היא אל הלב,
מהלב אל הקרביים - ומשם כבר אין מוצא"
מבלי לשים לב שפכתי עצמי עליה, כיוון שהיא איננה נשמה רגילה.
אין שום מסיכות, חומות, מגננות ומשחקים מטומטמים של היכרויות.
הנה מבט, והנה הסכמה, ולא שאלנו שאלות.
רק הרצון העז ליצור ולבנות ולשיר עד צרידות.
חומות פורמליות ומצחיקות יש לה, לאותה אחת,
כלכך זעירים, בעלי סדקים גסים - אפשר לראות הכל.
יחי הליברליזם, תחי האהבה, שנחייה.
הנה, היא משהו הרבה יותר גדול מהיגיון, היא רוח
משהו מטה-פיזי-ביולוגי שלא מותיר מקום למילים.
אני רוצה שתשעט קדימה אל ביתי.
אני רוצה שהיא תרגיש את שאני מרגיש.
אני רוצה לשתף אותה, בכל חתיכה קטנה של שמחת חיים שיש לי.
אני רוצה לזרוק את עצמי ואת כל חפציי
לתוך המדורה שמלחששת בשמה.
לחבק, לישון ולטייל בנחלי הארץ הזאת.
אני רוצה ששבתאי יחטוף את שנינו,
שיזרוק אותנו למקום שבו שום דבר לא חשוב.
אל קירות של רגשות ומרצפות ממעדן,
אל שחייה לילית בשליש מי וורדים שמדגדגים את הנפש.
אני רוצה להיבלע אתה אל תהום בו אף אחד לא יפריע.
משכן אינסופי של נתינה וקבלה, עם נפש ערומה מכלי.
שאהיה כשדה משי ענקי ללילות שלה, רכים, לבנים ואדום האהבה.