אני חושב שזוגיות במאה ה-20/21 פשוט לא מתאימה לי.
לא משנה איזה סוג של זוגיות.
יש יותר מידי חוקים ומשחקים ומכשולים ומשעולים שהשניים צריכים לעבור.
יותר מידי מסכות וחומות שצריך לפרק, ממש מלחמות שלמות.
אני לא בנוי לזה. אני יותר מידי טוטאלי ואבסולוטי.
צריך לגשת אט אט ולקלף. להשקות טיפה אחר טיפה.
לא מסוגל יותר לראות נשמות כלכך מדהימות בעולם הזה מבלי לחיות איתן
לא מסוגל לראות בחורות כלכך מקסימות מבלי לעשות משהו בנידון.
וכשאני עושה משהו - זה מוגזם מידי.
ואני אינני מסוגל להשתלט על עצמי. אני ציפור חופשיה. אני דרור לאהבה.
לא יכול לשחק. לא מכיר את המשחק.
לא יודע מה זה דייטים. לא יודע מה זה לא להתקשר.
לא מכיר את משחק הקרוב רחוק הכלכך מוכר.
לא יודע מתי אסור לספר ומתי אסור לשתף.
לא מכיר את כל האיסורים וההגבלות האלה.
מה זה אהבה עם הגבלות? זה שקר זה צבע זה צבוע.
מה עליי לעשות?
ובפניי שתי אפשרויות.
האחת היא להשמיד את עצמי מעל פני האדמה.
השנייה היא ללמוד לחיות כזאב בודד, לא לתת לאף אחת להתקרב
להקים בקתה ומבצר מעץ בכפר נידח בצפון ולשחק במה שאני כן יודע.
לשחק במילים, לשרבט שירים ולאפות ספרים.
לגדל חיות, אהבה של בעלי חיים.
אני אוהב את עצמי נכון? אני אוהב את ההווי שלי.
אני אוהב להיות אני. אני מעריך ומוקיר ביראת כבוד את הקוד האתי והמוסרי שלי
אני מכבד את הסביבה שלי והסובבים אותי.
אני מזל מאזניים ומזל שכך. אני רוצה לקיים את השם שלי עד הסוף המר
ואני לא רוצה שהוא יהיה קרוב כלכך.
2013 זה לא שנה בה הייתי אמור להיות בן 22.
בשנת 1855 הייתי צריך להיות בן 22.
אז האהבה הייתה כלכך צנועה וחסודה. לאהבה היה מקום של כבוד וקדושה.
לא היו חשדות, חששות, רכילויות ומסקנות.
לא היה צריך תירוצים, או איפור, או נושא לשיחה.
אז היו מבטים והמגע היה אחר לגמרי. אצילי משהו.
ואיפה אני הייתי לעזאזל? אני לא זוכר.
אני רוצה להגיע לנקודת האל חזור. נקודה בה אני כבר לא מתייסר
כיוון שהשלמתי עם העובדות. ואם לא השלמתי איתן - יצרתי אותן בעצמי.
נקודה בה אני מפסיק לחפש אותה. כי כבר אין לי כח. אין לי כח לעוד שריטות וחבלות.
אני אומר די.
תקראו לי סוציומט. תקראו לי פחדן. תקראו לי עצלן.
היא לא שווה את זה, מי שזאת לא תהיה.
נמאס לי כבר לפתוח את הלב. הוא היה פתוח יותר מידי זמן.
הגיעה שעת כיבוי האורות ולסגור את השערים.
;){kind=link}